Usages non déictiques et impersonnels de la deuxième personne du singulier en hébreu moderne parlé : trois approches

Abstract

Comme dans beaucoup d’autres langues, le pronom de la deuxième personne du singulier en hébreu moderne sert non seulement à se référer à un interlocuteur spécifique mais aussi en tant que forme impersonnelle. Aussi bien au masculin qu’au féminin, ce pronom est susceptible d’être interprété comme ayant une signification générale, à différents niveaux de généralisation, et son emploi n’est pas toujours prédictible d’après le sexe de l’interlocuteur, du locuteur ou de la troisième personne. Des effets divers et parfois contradictoires sont attribués aux emplois impersonnels du pronom de la deuxième personne : effet d’éloignement d’une part et proximité et solidarité d’autre part. Cette étude se base sur l’analyse des 40 textes authentiques en hébreu parlé de type monologue (22 femmes et 18 hommes)As in a range of other languages, 2nd person singular pronouns are used in Modern Hebrew not only to refer to a specific addressee but also as a generic or impersonal form that invites the addressee to imagine him/herself in the situation or event expressed by the speaker. We analyze natural examples from 40 monologue‑like texts of 22 women and 18 men to detect how this process occurs in Modern Hebrew. 2nd person singular pronouns in Hebrew are gender‑marked (at/ata), and in general, masculine forms are interpreted as having general meaning on various levels of generalization. However, 2nd person singular feminine pronouns can also be interpreted in the same way. These uses are not fully anticipatable according to the speaker or the addressee’s gender.כינויי גוף שני יחיד בעברית המודרנית משמשים לא רק כדי לרפרר לנמען ספציפי אלא גם כצורות אימפרסונליות. הכינויים הללו, הן בזכר והן בנקבה, עשויים להתפרש כבעלי משמעות כללית, ברמות שונות של הכללה, והשימושים בהם אינם ניתנים לניבוי באופן מלא מתוך מינם של הנמען, של הדובר או של גוף שלישי. לשימושים אימפרסונליים אלה של כינוי הגוף השני מיוחסים במחקר אפקטים שונים שלעתים סותרים זה את זה, כגון יצירת הרחקה מצד אחד ויצירת קרבה וסולידריות מצד שני. המחקר מבוסס על ניתוח של 40 טקסטים מונולוגיים שנמסרו מפיהם של 22 דוברות ו-18 דוברים, לנמענים שונים.